"אמא תראי אותי"
"אבא תראה מה אני עושה"
"סבתא תראי מה ציירתי"
ילדים מבקשים שייראו אותם.
מבקשים שיראו מה הם עושים, יוצרים, צובעים, אוכלים ,קונים והרשימה עוד ארוכה.
הם צריכים שיראו אותם כדי להבין מי הם ומה הם,
הם מבקשים שיראו אותם כדי שיוכלו להרגיש את עצמם.
עולם של מראות…
יש ילדים שאינם נראים ואלה יימשכו נראות ותשומת לב על ידי מעשים שליליים.
יש ילדים שאינם נראים והם מפתחים תחושה שהם שקופים ,הם וכל עולמם.
יש ילדים שכל הזמן ידרשו שייראו אותם עד למצב שבו ייחשבו לנודניקים.
לכל אלה יש פתרון והוא לראות אותם גם שהם לא דורשים שייראו אותם.
אני קורא לזה 'נראות'.
אתן לכם דוגמא:
אחד מאנשי הצוות בגן ראה ילדה שהולכת ומתעניינת בשלומה של ילדה שבוכה בחצר.
אחרי שנגמרת הסיטואציה איש הצוות ניגש לילדה ואומר לה:
"ראיתי שניגשת לחברה שלך שבכתה, יפה מאוד מצידך ,עשית מעשה חברי"
וזה יכול להיות גם על דברים קטנים כמו להגיד לילד שלכם בסוף הנסיעה:
"אני ראיתי שכל הדרך הסתכלת על הנוף מהחלון. נהניתי לראות אותך ככה"
ואם הצצתם לחדר של הילד שלכם וראיתם אותו משחק עם עצמו בריכוז רב,
חכו שהוא ייצא בחזרה לסלון ורק אז תגידו לו שראיתם אותו משחק עם עצמו בחדר
ומאוד התרגשתם לראות איזה עצמאי הוא ויודע להעסיק את עצמו.
שאומרים לילד שראינו אותו גם כשהוא חושב שלא ראינו אותו,
אלו הם הרגעים שילדים מרגישים שרואים אותם גם כשהם לא מבקשים שיראו אותם,
או מאותתים באותות וסימנים.
שם מתפתחת אצלם השלווה הפנימית שרואים אותם…תמיד.
אלו הן נקודות אור בשבילם בדרך להרגשה שהם נראים תמיד ונוכחותם מורגשת.
וכפי שאמרה מריה מונטסורי:"זוהי חובתנו כלפי הילד, לספק לו קרן אור
ואז להמשיך בדרכנו."
את זה כן תנסו בבית.
